Travellerspoint בלוג של

ניו זילנד- חלק אחרון

האי הצפוני

overcast
תצוגה מסביב לעולם yatiraya על מפת הטיול של.

***
דמיינו את הסיטואציה הבאה: אתם יושבים בבית. בחוץ קר וגשום. אתם נהנים עם כוס שוקו חם ביד מול הטלוויזיה מביטים על השמיים האפורים מבעד לחלון, ואז אומרים: ״ אולי נקפוץ לגושרים לעשות קייאקים?״ נשמע דמיוני?
***

אז לאחר שאיה נקעה את הרגל ויתיר שבר את השיניים באי הדרומי, דידינו לעבר האי הצפוני. העמסנו את סופרטנקר על מעבורת, צלחנו את האוקיינוס והגענו לוולינגטון.
רצינו לתת מנוחה לרגלינו הנפוחות, ועם זאת- לטייל בנופיה המרהיבים של ניו זילנד. בקיצור- לרקוד על כל החתונות שאנחנו מפסידים (ובהזדמנות זו: מזל טוב לאורן ותהילה וברנד ונרי וליאור ושחף).
מענה לכך מצאנו בדמותו של הטרק על נהר הוואנגאנוי. טרק של שלושה ימים במורד הנהר וכולו בתוך קאנו. איזה כיף! קצת מנוחה... שכרנו קאנו, כמה חביות אטומות למים בהם שמנו אוכל, אוהל ושקי שינה ויצאנו לדרך!
מנוחה אמרנו? אוי. היינו תמימים. מסתבר שחתירה של 90 קילומטר בשלושה ימים היא איננה ההגדרה המילונית המדוייקת למנוחה.
כבר בחצי שעה הראשונה החלו לכאוב הזרועות. גם כפות הידיים. אחר כך השכמות ואף הגב התחתון. אבל אין מה לעשות- אי אפשר לחזור חזרה- אנחנו לא סלמון.
המשכנו לחתור בתוך הנהר הרחב והשלו כשמסביבנו מצוקים, צמחייה ירוקה וסבוכה, ברווזים שטים ושני חברה גרמנים שהגדילו לעשות ומילאו את אחת החביות (כ-20 ליטר) בפחיות בירה.
העננים, שבתחילת היום שטו באיטיות בשמיים, החלו לכסות אותם יותר ויותר. ואז, התחיל הגשם.
ראשית טפטוף, אחר כך גשם ואחר כך גשם חזק ובסופו של דבר- גשם חזק מאד.
אז לאחר שגופינו התרגל לתנועת החתירה, הוא נאלץ להתרגל לתנועה חדשה של הוצאת מים מן הסירה...והגשם המשיך והמשכנו לחתור
ו״אוף, נו! יתיר אני לא יכולה יותר״
והגשם המשיך
ו״איה! את לא חותרת!״
ואז גם הגיעה רוח
ו״טוב. אני עושה הפסקה. לא יכולה יותר. כואב לי ביד״.
ובסופו של דבר מגיעים. רטובים עד לשד עצמותינו. ולא. לא בגלל טבילה בנהר.
ניחא.
בהמשך הטרק השמש יצאה לה, השרירים קצת התרגלו והנופים היפים פיצו על הכל. הייתה חוויה אדירה של טיול קצת אחר.
למדנו לקח חשוב מאד מהטיול הזה: אם אתה לא צריך לסחוב את כל האוכל על הגב לטרק- קח בירה, מה יש?...
IMG_0057.jpg
IMG_0060.jpg
IMG_0065.jpg
IMG_0085.jpg

היעד הבא- הטונגרירו. מסלול הטונגרירו עובר בתוך שטח וולקני פעיל למדי. הוא ידוע כאחד מהטיולים שאסור להפסיד בניו זילנד- סביבה וולקנית פעילה ונופים מרהיבים.
כולם יודעים שזה ביזבוז זמן לטפס על ההר במזג אויר גשום וערפילי (אשר מצוי לעיתים תכופות באיזור) כי אי אפשר לראות ולו מעט מהנופים המשגעים שהם מטרת הטיול.
מסורת ארוכת שנים הרווחת בקרב המטיילים בניו זילנד הולכת כך:
המטיילים שמתכננים לעשות את הטיפוס פוגשים מטיילים אחרים שטיילו שם אתמול במזג אויר מחורבן, ואומרים להם: ״אל תעלו אם אין מזג אויר טוב. זה סתם בזבוז זמן״ המטיילים מהנהנים, למחרת בבוקר הם קמים לבוקר ערפילי וגשום ויוצאים לטיול בתקווה לעתיד בהיר יותר. מאחר ומזג האוויר לא מתבהר, הם יורדים מבואסים מההר ואומרים למטיילים הבאים שיפגשו ״אל תעלו להר אם אין מזג אוויר טוב. זה מה שאמרו לנו ולא הקשבנו. תאמינו לנו, סתם בזבוז זמן״.
וכך נמשכת לה השרשרת מזה מספר דורות. אז גם אנחנו פגשנו כמה חברה שחזרו מההר לאחר יום סוער, ואמרו לנו בדיוק אותו הדבר.
למחרת בבוקר, השכמנו קום וחשכו עינינו; זה לא שהיה ערפל שכיסה את הנוף, אלא שאנחנו היינו ממש בתוך הענן והריאות איפשרה לראות רק עצמים זוהרים ממרחק של שני מטר. אין מה לעשות. החלטנו להשאיר את התכנית המקורית, לצאת לטיול ו...מי יודע...
כשהתחלנו ללכת השלמנו עם העובדה שנהיה המטיילים הבאים שימשיכו את המורשת המתוארת כנ״ל. אבל אז, כבמטה קסם, החל הערפל לעלות עוד ועוד עד אשר צצה לה השמש שהעלימה את כל העננים, הותירה לנו שמיים תכולים ובהירים וליוותה אותנו כל היום. איזה כיף! רק כשהגענו למעלה הבנו כמה ברי מזל אנחנו, לאחר שראינו את הנוף שיכולנו להחמיץ. כל הסופרלטיבים שנעלה על דעתינו ועל הכתוב לא יקלעו למטרה. כשהגענו למעלה ראינו מכתשים בצבעים של אדום ושחור, הרי געש מעשנים. ומתחת- אגמים. אגמים בצבעים של כחול שהוא כל כך כחול. וניחוח הפעילות הוולקנית נושב באפינו. ומי שלא הריח מעולם פעילות וולקנית, מוזמן לגשת לרפת הקרובה למקום מגוריו, לנשום אוויר מלוא הריאות, וכעת- הכפילו את הריח פי 3.
איזה מזל היה לנו! היה כל כך יפה ושונה מכל דבר שראינו עד כה בניו זילנד. כעת נוכל להמשיך את השרשרת ולומר: ״אם אין מזג אוויר טוב, אין מה לעלות״... ולהוסיף בטון של שמחה לאיד: ״ אבל לנו היה מזג אוויר מדהים״!
IMG_7138.jpg
IMG_7142.jpg
IMG_7145.jpg
IMG_7168.jpg
IMG_7178.jpg
IMG_7191.jpg

משם המשכנו לאגם טאייפו, הידוע כבירה העולמית של צניחה חופשית. חשבנו ללכת למועדון הצניחה לגשש, לבדוק מחירים ואז לאחר שנקבל את כל האינפורמציה, לישון על זה ולקבל החלטה. הגענו ב-10:30 בבוקר, וב-11:30 כבר היינו חזרה על הקרקע לאחר שקפצנו ממטוס מגובה של 12,000 רגל עם צניחה חופשית של 45 שניות של נוף יפהפה של האגם וההרים, בטרם נפתח המצנח. אכן צרכנות נבונה. אבל איזה כיף! כמה אדרנלין!

נפרדים מסופרטנקר
לקראת סוף הטיול בניו זילנד. אין ברירה- צריך להיפרד מסופרטנקר, האוטו ששימש כביתנו בכמעט החודשיים האחרונים.
הגענו לאוקלנד- העיר האפשר לומר הגדולה היחידה של המדינה- במטרה למכור אותו למרבה במחיר. ישר הדפסנו מודעות, תלינו אותם בהוסטלים בעיר, פרסמנו באינטרנט ואז הגיע יום ראשון- שוק המכוניות הגדול. הגענו לרחבה, וחשכו עינינו- מאות מכוניות וביניהן סטיישנים כמו שלנו, וכולן יותר זולות.
אבוי! לא למכור את הרכב משמעו להיפרד מכמה אלפי דולרים. מה עושים?
החלטנו שאם כולם עומדים ליד האוטו ומחכים- אנחנו צריכים לפעול. אז התחלנו לפנות לאנשים, לדבר איתם, למשוך אותם לאוטו. בסופו של דבר צדנו זוג צרפתים שהתעניין, לקח אותו לנסיעת מבחן אבל מאד התלבט בגלל המחיר. בעוד יתיר מתמקח איתם, התרחש נס: הגיע בחור גרמני צעיר שהביע עניין רב. אז איה ניגשה אליו והתחילה להסביר על הרכב, לפתוח בהפגנתיות דלתות ומכסה מנוע- הכל כדי לשחק אותה קשים להשגה... הצרפתים ראו זאת וישר סגרו על מחיר. יש עסקה! בצער רב וביגון קודר ראינו את ביתנו היקר הולך ומתרחק.

את הימים האחרונים שלנו בניו זילנד העברנו בטיול בצפון. שכרנו אוטו קטן וחמוד בשם חנה-זלדה (אל דאגה, סופרטנקר- בשבילנו אתה עדיין מספר אחת!) ראינו מפלים, מערות חשוכות בתוכן שוכנות אלפי תולעים זוהרות, הגענו עד לקצה האי וראינו את ים טסמן מתחבר לאוקיינוס, גלשנו בדיונות חול ופגשנו עוד הרבה אנשים מדהימים שפתחו את דלתם וליבם לפנינו.
מחר אנחנו עוזבים את ניו זילנד. כל כך הרבה חוויות עברו עלינו פה. החוויה האנושית כאן לא נפלה מהטבע המטורף שראינו. אנחנו עוזבים את סוף העולם.

ניו זילנד- ההיית או חלמנו חלום?
IMG_7229.jpg
IMG_7238.jpg
IMG_7243.jpg

מכאן- טיסה לצ׳ילה! חוצים את האוקיינוס ונוחתים לפני שהמראנו!
להתראות בדרום אמריקה!

yatiraya פורסם על ידי 13:33 מאוחסן ב ניו זילנד הערות (3)

ניו זילנד - סוף האי הדרומי

rain
תצוגה מסביב לעולם yatiraya על מפת הטיול של.

ניו זילנד - סוף האי הדרומי

הנסיעה צפונה
או: למה יתיר נהג 10 שעות

לאחר מספר ימים בעיירה החביבה וואנאקה אשר כללו טיול יום, מוזיאון של משחקי חשיבה (הלכנו לאיבוד במבוך ענק ויצאנו תשושים אחרי שעה ורבע) וביקור אצל רופאה חביבה ולא ממורמרת (איה נקעה את הרגל בטרק) הגיע הזמן לצאת צפונה. נפרדנו מכל החברה׳ בתחנת הדלק, ושמנו פעמינו צפונה, לעבר הרפתקאות חדשות.

אתנחתא קלה לטובת פינת הגאוגרפיה השבועית: באי הדרומי של ניו זילנד כביש אחד היקפי ועוד שניים וחצי כבישים המקשרים בין מזרח למערב. למה זה רלוונטי? או!
תיכננו לחלק את הנסיעה צפונה ליומיים, שכל אחד בפני עצמו ארוך ומייגע. נופים יפים והכל, אך מייגע.
מערב ניו זילנד ידוע לשמצה כבעל מזג אוויר מחורבן, וכבר שיצאנו העננים לא בישרו טובות. התחלנו לנסוע בגשם שלאט לאט הפך להיות יותר ויותר כבד. הנסיעה נמשכה ונמשכה וכעבור חמש שעות, כאשר היינו כבר בשלושת רבעי הדרך, עצר אותנו בחור ממע״צ ואמר לנו שבהמשך הכביש התמוטט גשר עקב הסערה ואי אפשר לעבור. אוקיי. אז מתי זה ייפתח? הוא אמר שייקח לפחות יומיים אם לא יותר. ניסינו להסביר לו שהוא לא מבין, נהגנו כבר חמש שעות, הוא לא יכול לעשות לנו את זה. לחזור אחורה זה אומר לנסוע פחות או יותר את כל הכביש ההיקפי בחזרה. לפחות 10 שעות. האיש ממע״צ הסתכל עלינו במבט מלא אמפתיה שניתן לפרשו כ״מה אתם רוצים ממני? יש לי עבודה לעשות, עופו לי מהפרצוף״
המומים הסתובבנו אחורה, בהבנה שכנראה נצטרך לחזור את כל הדרך חזרה, ועוד. אוקיי. כך יצא שבאותו היום יתיר נהג 10 שעות. ולמה רק יתיר נהג? או!
הסיפור מתחיל כשבועיים לפני אותו יום ארור.
מעט מידע כללי, לפני הסיפור- בניו זילנד נוהגים בצד שמאל של הכביש, מה שבמיוחד מקשה על אומדן המרחק של השוליים השמאליים בקרב נהגים מרוב מדינות העולם. בנוסף, הכבישים המהירים של ניו זילנד נראים כמו הכביש של גבול הצפון לאחר גשם כבד. שני נתיבים, שוליים לוקים בחסר, האספלט כנראה שלא מחודש מדי שנה.
וכעת לסיפור: לאחר טרק מפרך של מספר ימים חזרנו תשושים למכונית. עמדו בפנינו כארבע שעות נסיעה עד המשפחה שאירחה אותנו. כאשר הגענו לרכב, יתיר, אשר ידוע כג׳נטלמן רציני, הודיע בלי להתבלבל שהוא הולך לישון וביקש מאיה שתעיר אותו כשמתקרבים.
טוב. הנהיגה התחילה בסדר. כביש אופייני לניו זילנד. אך לאחר זמן לא ארוך הוא הוא הפך לכביש אשר שם את הכביש שיורד מערד לים המלח בכיס הקטן. עליות תלולות, פיתולים אין סופיים ותמרורים המורים על נסיעה של בין 15 ל-45 קמ״ש (ברוב הדרך). איה, נהגת עייפה ואחראית, נהגה לפי החוק והאטה בסיבובים בעודה מנסה להישאר בתוך השוליים הצרים.
לאחר שחזרנו לכביש נורמלי (בסטנדרטים ניו זילנדים) איה האצה ל100 קמ״ש שוב.
לא עבר זמן רב וראינו מאחורינו ניידת משטרה עם האורות והכל מסמנת לנו לעצור. רועדת, עצרה איה בצד. ראינו את השוטר יוצא מהניידת ומתקרב אלינו. תמונות מהסרט ״חומות של תקווה״ עברו לנגד עיניה, ולהלן תמלול השיחה:
שוטר: ״קיבלתי תלונות על הנהיגה שלך״
איה: ״מה קרה״?
שוטר: ״שתית״?
איה ״לא״
בשלב זה השוטר שלף מכשיר לא מוכר וקירב אותו לפרצופה של איה.
שוטר: ״שם וכתובת״
איה: ״מה?״
שוטר: ״שם וכתובת״
איה (בקול רועד)״: אבל, אבל אין לי כתובת״.
שוטר: ״תספרי עד 10״
לאחר שאיה ספרה עד 10, המכשיר ציין ״no alcohol" .
השוטר סיפר שהוא קיבל טלפון מאנשים שנסעו אחרינו במכונית וראו שאנחנו מאטים מאד, ולוחצים הרבה על הברקס. השוטר גם ציין שהוא נסע אחרינו וראה שאנחנו סוטים לשוליים מדי פעם, לכן הסיק שהנהגת שיכורה.
איה אמרה לו בנימוס שהוא מוזמן לבוא לישראל ולנסות לנהוג בצד ימין של הכביש.
הוא אמר בחביבות שהוא מבין שאנחנו לא ממהרים, אבל אם אנחנו רואים הרבה מכוניות מאחורינו, לעצור בצד ולתת להם לעבור.
לאחר אנחת רווחה גדולה, איה שאלה את השאלה הבאה: ״סליחה, איכפת לך להצטלם איתי בשביל הבלוג שלי״? לשוטר המבולבל לא נותר דבר לעשות מלבד להסכים. הם כנראה עוד לא מורגלים פה לחוצפה ישראלית. לא נורא. לאט לאט.
IMG_6757.jpg

כאן למרבה ההשפלה הוא שאל את יתיר אם איכפת לו לנהוג מעכשיו.
מאותו יום איה עשתה שביתה והסכימה לנהוג לעתים רחוקות, במזג אוויר טוב.
כך קרה שיתיר נהג 10 שעות רצוף.
באותו ערב חזרנו לתחנת הדלק האהובה והמוכרת בבושת פנים. למחרת היום התחלנו לעלות שוב צפונה, הפעם מהכביש המזרחי.

החוף המזרחי
חלק א׳
קייקורה
או: למה לשוט אם אפשר לטוס?
התחלנו להצפין דרך הכביש המזרחי.
עשינו עצירת לילה בקרייסצ׳רץ׳ אצל טסה- חברה שהכרנו באחד הטרקים ולא חשבנו שנפגוש שוב. היא נתנה לנו אירוח מפנק אשר כלל גם סלט ירקות וגם סלט פירות- שני מצרכים יקרי המציאות (תחשבו על מחירי הפירות והירקות בארץ בשנות בצורת, והכפילו פי ארבע. מי שמתקשה יכול לפנות ליתיר שזה עתה סיים תואר שני בחשבון).
בבוקר המחרת המשכנו להצפין, במטרה להגיע לעיירה קייקורה הידועה בשפע היונקים הימיים בסביבתה.
בדרך עצרנו לארוחת צהריים במפרץ בכביש על חוף הים. בעודנו בולסים הבחנו בתנועה בינות הסלעים. כשהתקרבנו ראינו מושבת כלבי ים! חבורה עליזה- גדולים וקטנים. ומי שמתאר לעצמו חיות אנרגטיות, עליזות שמקפצות כל היום עם כדור על האף- הרשו לנו לשבור את המיתוס. מדובר בגושים חומים ושמנים אשר יושבים כל היום כמו בטטות על הסלעים וזזות רק מדי פעם כדי לגרד באוזן. כמובן שעובדה זו לא הפריעה לנו להתמוגג מנחת עם כל תזוזה קטנה של שפם. כשחושבים על זה- ניתן להמשיל זאת לאיש שמן שיושב על הספה מול הטלוויזיה, זז רק לעתים כדי לגרד מקומות אסטרטגיים בגופו, ומאחוריו, קבוצה של אנשים שצופה בו בהנאה שעות ומתרגשת מכל מחווה קטנה של חיטוט באף או טיק לא רצוני בגבה.
בשעה טובה ומוצלחת הגענו לקייקורה ופגשנו את המשפחה הנוצרית המארחת שלנו- ארני וסאלי.
ארני. כשארני היה בן שש עשרה הוא רצה, כמו כל חבריו, להוציא רשיון על אופנוע. אבא שלו סרב בתוקף כי הוא חשב שזה מסוכן מדי, אז במקום, הוא הלך להוציא רשיון טיס. כיום ארני הוא פנסיונר תוסס וצעיר בנפשו המתנדב במועדון הטיסה בעיירה ומדי פעם עדיין טס, כדי לשמר את הרישיון שלו.
תכננו למחרת היום לצאת לשיט לווייתנים- שיט בספינה גדולה מלאה קוריאנים אשר רודפת אחרי היונק הענק במטרה לראות את זנבו מציץ מעל לפני המים.
ישנה גם אפשרות של טיסת לווייתנים, עליה ויתרנו מראש. בכל זאת- אנחנו שני תרמילאים אשר יש מי שיאמר קמצנים, אך אנחנו מעדיפים חסכנים, או צרכנים נבונים- מה שתרצו.
אצל מארחינו היקרים פגשנו בחורה ישראלית חביבה נוספת-טל. כשארני סיפר לנו על חוויות הטיס שלו בהתלהבות, טל שאלה בתמימות אם יוכל להטיס אותנו מחר, ואנחנו נשלם את הסכום הזעום שיש לשלם למועדון הטיס. כשארני שמע זאת אורו פניו. ניתן היה לשמוע את האדרנלין זורם בעורקיו. הוא אמר שהוא רק מחכה לתירוץ כדי לטוס.
למחרת בבוקר שמנו פעמנו לעבר שדה התעופה הקטן. בדילוגים ובהתרגשות ארני נכנס למטוס והחל בטיסה. ראינו מלמעלה את הנופים המשגעים של ההרים, העמקים והחופים. נכון, אמנם לא ראינו לווייתנים, אך זכינו בחוויה אדירה- לראות ילד בן 70+ מטיס אותנו מעל נופי ניו זילנד.
IMG_6996.jpg
IMG_7005.jpg
IMG_7017.jpg
IMG_7018.jpg

חלק ב׳- קווין שרלוט

רצינו לעשות טרק קצת אחר, עם נופים שונים ממה שעשינו עד כה. החלטנו לטייל במסלול שנקרא ״קווין שרלוט״ (קווין כמו קווין אליזבת, לא קווין כמו קווין קוסטנר).
הטיול עובר על רכסי ההרים והחופים לאורך המפרצים של צפון מזרח ניו זילנד. הליכה על רצועות הר צרות אשר משני צדדיו ניתן לראות את האוקיינוס ומי הטורקיז השלווים שלו. הליכה בינות צמחייה פראית המגיעה עד לקו החוף. שינוי גדול מהנופים האלפינים הדרמטיים של המערב.
הטיול אמור להיות קליל- הליכה של ארבעה ימים, קצת עליות, קצת ירידות, לינה בבקתות או בלודג׳ים לאורך החוף. העניין הוא שסירבנו לשלם את המחירים השערורייתיים של הבקתות (וחוץ מזה- באוהל הכי כיף) וכך נאלצנו לישון בשני הקמפסייטס היחידים בהם מותר להקים אוהל. מה שאומר שטיול קליל של ארבע ימים, הפך לטיול של שלושה ימים שבכל אחד מהם קילומטרז' שהופך למאתגר בטמפרטורות של ינואר ניו זילנדי. עדיין, היה שווה, התמונות יעידו...
IMG_7031.jpg
IMG_7054.jpg
IMG_7057.jpg
IMG_7066.jpg
IMG_7072.jpg
IMG_7078.jpg

את הימים האחרונים שלנו באי הדרומי, לפני שאנחנו וסופרטנקר היקר עולים על מעבורת לאי הצפוני בילינו בכמה מקומות יפים. ביקרנו במבשלת בירה מקומית וטעמנו הרבה הרבה בירה עד שנהיינו מאד שמחים. טיפסנו לאגם סילבסטר הנמצא בינות ההרים וישנו למרגלותיו. טיילנו לחופים המדהימים של הגולדן ביי. זהו. אנחנו נפרדים מדרום המדינה לטובת הרפתקאות חדשות בצפון.
IMG_7094.jpg
IMG_7122.jpg

ולכל השוויצרים ששלחו תמונות מירושלים המושלגת...
IMG_6909.jpg

yatiraya פורסם על ידי 13:46 מאוחסן ב ניו זילנד הערות (3)

ניו זילנד

semi-overcast
תצוגה מסביב לעולם yatiraya על מפת הטיול של.

איך מטיילים בניו זילנד?
או: נבואות זעם בשירותים

אז בשעה טובה ומוצלחת הגענו לארץ הכבשים והמרחבים- ניו זילנד. ניו זילנד היא חלומה הרטוב של כל אזרח מתוסכל ברחבי העולם. מדינה ענקית וירוקה, מים בלי סוף, מרחבים אין סופיים. הדאגות היחידות שיש להם זה הפלוצים של הכבשים שעושים להם חור באוזון...
שוב- צריך ללמוד מדינה חדשה, תרבות אחרת, צורת טיול שונה ואפילו שפה שונה. אכן, הם מדברים פה אנגלית, אך לפעמים נדמה שיותר קל להבין סינית מאשר מבטא ניו- זילנדי (או קיווי- כפי שהם מכנים את עצמם). לדוגמה- יש להם משהו נגד צירה, כך שבמקום לומר tent, הם אומרים- tint, וכו׳.
אז הצעד הראשון- תחבורה. הדרך הפופולרית והנוחה לטיול בניו זילנד- אוטו. קונים אוטו בהתחלה, מוכרים אותו בסוף וההוצאות בגדול הן ביטוח ודלק.
לאחר חיפוש מהיר וסקר שוק מקיף שכלל בדיקה של מכונית אחת, מצאנו לנו מיוצובישי לגנום סטיישן, שנת 97 אך צעירה בנפשה, ושמה בישראל- סופרטנקר. מקפלים את הכסאות האחוריים, פורסים מזרן שטח, והרי לכם בית לתפארת מדינת ישראל.
ניו זילנד היא מדינה יקרה ביותר, על כן יש לחיות בצמצום. האמצעי- ״היט״. מה זה היט? נתחיל בזה שנאמר שניו זילנד היא פחות או יותר המדינה היחידה בעולם ששווה להיות בה ישראלי (חוץ ממיקרונזיה, כנראה). מסתבר שיש כאן קבוצה לא קטנה של נוצרים שמאמינים שאנחנו העם הנבחר, ואם הם יפתחו את דלתם עבורינו, הם כנראה יזכו להסתחבק עם הקדוש ברוך הוא בעולם הבא...
על כן, בכל רחבי המדינה ניתן למצוא בית אשר יתן לנו מיטה חמה, כביסה, אינטרנט ושאר פינוקים. רובם ככולם הם אנשים מדהימים בנדיבותם ואדיבותם, וישמחו לפתוח בשיחה על ישראל, אלוהים, ישו והעולם הבא.
לעיתים צריכים לצאת בעול של להסתובב בבית עם ציטוטים מהברית החדשה ממוסגרים ותלויים על הקיר, הכוללים שלט גדול בשירותים המזהיר מפני יום הדין. תחשבו מה זה יכול לעשות לקיבה שלכם...

IMG_6671.jpg
IMG_6647.jpg

חלק ב- מאואמרו לקפלר
או: למה יתיר מתחיל לאבד שיניים בגיל 28?

תחנה ראשונה- אואמרו. עזבנו את קרייסצ׳רץ׳, העיר הגדולה של האי הדרומי, ועצרנו בדרך להר קוק בעיירה שנקראת אואמרו.
פול וג׳אן הנוצרים החביבים פתחו בפנינו את דלתם וישר מיהרו למטבח לקצוץ לנו סלט ישראלי עם עגבניות הישר מן הגינה ולהתנצל שלא נשאר להם מהחומוס הום-מייד. האטרקציה המרכזית בעיירה- הפינגווינים.
החיות החמודות האלה יוצאות עם שקיעה מן הים ומדדות להן לחוף מבטחים. בעוד כל התיירים התאספו בנקודה אחת מפורסמת לראות את הפינגווינים החביבים שלא תמיד מועילים בטובם לצאת מן המים ממרחק של חמישים מטר, לקח אותנו פול לנקודה סודית (אשר נמצאת 10 מטר ממרכז המבקרים, אבל התיירים לא יודעים על קיומה) אשר בה חזינו בפלא המדדה לאיטו ממרחק של 5 מטר מתמוגגים מנחת ומשמחה לאיד ( על כך שלא שילמנו 20 דולר).
משם- להר קוק. התחלנו בטיול יחסית קליל של טיפוס על אחד מההרים הנמוכים ברכס הגבוה ביותר במדינה. הטיפוס הלא ארוך היה מתגמל- נופים של פסגות, אגמים וקרחונים. דרך טובה להתחיל את הטיול ולהיכנס לכושר...
משם המשכנו לקפלר (KEPLER).
בניו זילנד ישנם תשעה טרקים שנקראים ״the great walks" והם נחשבים לכמה מהטיולים היפים בעולם. הטיול מתחיל בעלייה תלולה, ממשיך בעלייה תלולה, אחריה עלייה ובסופה ירידה תלולה. מכיוון שלא רצינו לשלם סכומים שערורייתיים על לינה בבקתות, לקחנו איתנו את האוהל הזכור לטוב. הבעיה היא שמותר לקמפן רק בשתיים מתוך ארבע הבקתות. כך שנאלצנו ללכת ביום הראשון שעה וחצי וביום שלאחריו 10 שעות מייגעות, אך מתגמלות.
לא נלאה אתכם בתיאורי נופים כיוון שאלה לא יצליחו לתאר דבר מהפלא שראינו שם, ולצערנו גם התמונות לא יכולות לשקף את הנופים של הרכסים הגבוהים, הפיורדים והאגמים. פשוט תצטרכו לבוא ולראות.
לצערנו, ביום השני קרתה תאונה מצערת: כל ילד יודע את חשיבות קשירת שרוכי הנעליים. כנראה שמידע זה הולך לאיבוד בין מספרים ומשוואות. יתיר לא סגר את שרוכי נעליו עד הסוף, ובשלב מסויים הם נתקעו בנעליים ויתיר איבד את שיווי המשקל.
העניין הוא שבמקום לבלום את הנפילה עם הידיים, הוא שם את ידיו בכיסים, ועל כן נפל על השיניים! כן כן- הוא נפל על השיניים. כעת מסתובבות על הר קפלר שתי חתיכות קטנות משיניו של יתיר. המוצא הישר יזכה בחוט דנטלי ומי פה.

IMG_6634.jpg
IMG_6717.jpg
IMG_6728.jpg
IMG_6738.jpg
IMG_6750.jpg

חלק ג- ריס-דארט
או: למה התקלחנו בתחנת דלק

הישר מטרק הקפלר, הגענו אל מרי וריי, זוג נוצרים אדוקים מהעיירה קרומוול.
הדבר הראשון שמרי אמרה לנו בטון תקיף הוא שפה זה לא אכסנייה והיא לא מתכוונת להציע לנו שום דבר, אנחנו יכולים לקחת כל מה שאנחנו רוצים מהמטבח, להשתמש בכביסה ובמחשב ולא להטריד אותה בשאלות כמו האם אפשר להשתמש בריבה (שהכינה מפירות יער שמגדלת בגינה).
מרי היא אחד האנשים הישירים, מצחיקים ונדיבים שפגשנו. ביום השני לשהותנו בביתה היא לקחה אותנו לטיול ג׳יפים בהרים מסביב. הפנסיונרית בת ה72 נהגה כמו מטורפת וצרחה בהתרגשות לאחר כל נחל שחצתה.
בצעירותה היא הייתה טיילנית רצינית וכנראה עשתה כל טרק אפשרי שיש למדינה להציע. היא סיפרה לנו שהטרק היפה ביותר הוא הטרק של ה״ריס דארט״ (REES-DART). טוב, אם מרי אמרה, מרי יודעת על מה היא מדברת.
שמנו את פעמנו לעבר הטרק.
טיול של חמישה ימים בין הרים, נחלים, קרחונים ועמקים רחבים. הטיול היה לא קל, אבל היה מרהיב ביופיו, בכל יום הנוף קצת משתנה. בתור טרק שהוא לא-אחד-מה"GREAT WALKS", הוא היה הרבה פחות מתוייר, העליות יותר תלולות, הנעליים רטובות והתיק כבד.
כשסיימנו את הטרק נסענו לעיירה וואנקה במטרה למצוא מקלחת ומיטה נוחה. בתור יהודים גאים, שכחנו שאנו יומיים לפני הסילבסטר וכל ההוסטלים מלאים לחלוטין. המקום היחיד שאפשר לישון בו הוא אתר קמפינג קרוב לעיר ובו רק שירותי בול-פגיעה. לשמחתנו (או להפתעתנו), אנחנו לא היחידים עם אותה הבעיה. לכן, תחנת הדלק בעיירה פתחה מקלחת בתשלום לרווחתם של תרמילאים שלא מצאו הוסטל (ולרווחתם של תושבי העיירה הנאלצים לסבול מכך). המקלחת במחיר שווה לכל נפש: 5$ לחמש דקות. לא יאומן כמה אפשר להספיק בחמש דקות...
תחנת הדלק סיפקה לנו גם מכונת כביסה ואינטרנט, כך שהלכה למעשה, היא הפכה להיות ביתנו השני (כפי שגם המוכרת ציינה לפנינו).

IMG_6792.jpg
IMG_6794.jpg
IMG_6807.jpg
IMG_6827.jpg
IMG_6829.jpg

כרגע אנחנו כותבים מתחנת הדלק, בתקווה למיטה מפנקת בעתיד.

yatiraya פורסם על ידי 17:37 מאוחסן ב ניו זילנד הערות (6)

פיליפינים- חלק ב' (ואחרון)

או: מה, כבר נגמר?

overcast 25 °C
תצוגה מסביב לעולם yatiraya על מפת הטיול של.

חלק א'- סגאדה
או: על מערות, שקשוקות וחוויות אחרות

לאחר הביקור באחד משבעת פלאי עולם החדשים (שהיה מאוד יפה, אך ממוסחר למדי), חזרנו למנילה במטרה לתור את האזור הכפרי של המדינה.
התחלנו בכפר סגאדה- כפר השוכן בלב ההרים, ציורי וקסום. הוא מפורסם במערות שבו ובשיטת הקבורה המיוחדת: בגדול, מניחים את הגופה בארון מעץ ותולים אותו על מצוקים בהרים ובתוך המערות. שלושת הימים בהם בילינו בכפר היו שינוי דרמטי מהחופים, מהשמש ומהתיירים. הנוף הררי, רחוק מהחוף ואת התיירים לובשי הבקיני וחיות הלילה החליפו תרמילאים סקרנים ואנרגטיים.
הכרנו הרבה חברים חדשים ומעניינים ואפילו ארוחה אינטימית של שקשוקה שתכננו לעשות, הפכה להיות סעודה המונית בה האכלנו ערב רב של אנשים מכל העולם במיטב מטעמי המטבח הים-תיכוני.
אחBד משיאי הביקור בכפר היה טיול מאתגר במערות שבו. קיבצנו סביבנו חבורה רב-לאומית: מקסיקני, קנדי, צרפתייה, אנגלי ואנחנו, ויצאנו לדרך. התלוו אלינו שני מדריכים שהבהירו לנו בתחילת הדרך שאם לא נקשיב להוראותיהם נמצא את עצמנו באחד הקברים במערה, שכן הם יותר קרובים מבית החולים.
במשך כשלוש שעות, הלכנו במאמץ רב על אבני גיר חלקלקות, טיפסנו נעזרים בחבלים, לפעמים נאלצים לחצות בריכות מים עד גובה החזה ושכשכנו בבריכות קפואות. המאמץ היה שווה- סלעים ונטיפים בצורות שונות ומשונות, ביניהם כרובית ואישה בהריון (לחוד), התגלו לאורות הפנסים. הייתה חוויה שונה לחלוטין מהמערות של פלאוון בהן ביקרנו רק לפני כמה ימים... לא לבעלי לב חלש...
IMG_6320.jpg
P1070883.jpg
P1070892.jpg
P1070903.jpg
P1070908.jpg
P1070911.jpg
P1070916.jpg
90_P1070917.jpg
P1070924.jpg

בטאד
או: למה יתיר לבש חוטיני

בטאד הוא כפר של שבט האיפגאו. הוא שוכן בעמק מוסתר, אי שם בצפון האי לוזון - הצפוני מבין איי הפיליפינים.
הוא מפורסם בזכות טראסטת האורז הרבות המקיפות את הכפר שנבנו כבר למעלה מ-2000 שנים. אל הכפר לא ניתן להגיע עם רכב. הג'יפני המקומי עוצר בנקודה הקרוב ביותר לכפר, ומשם צריך ללכת שעה בשיפועים לא נעימים, עד אשר הוא נפרס מולינו במלוא תפארתו. מאחר והג'יפני נוסע לנקודה זו פעם ביום, נאלצנו לתפוס טרמפים. די מהר עצר לנו ואן של ארבע בחורות נלהבות ביותר ואנרגטיות מסינגפור, והמדריך שלהן.
התלוונו אליהן להליכה לכפר, וכשהגענו מתנשפים גילינו שהמדריך שלהן הוא האחיין של רמון.
מי זה רמון?
רמון הוא בן שבט האיפגאו, שגר כל חייו בבטאד. מגדל, אוכל, שותה ונושם אורז.
לפני מספר שנים הוא בנה מספר בקתות מסורתיות, וכעת יש לו גסט האוס קטן וצנוע. הוא מנהל אורח חיים מסורתי, וגאה מאוד בשבט שלו ובמנהגיו.
לאחר ארוחת הערב, ביחד עם המשפחה המורחבת וחברים נוספים מהכפר, שתינו יין אורז מסביב למדורה, דברנו על מסורות השבט, חתמנו בשירה בציבור של מיטב להיטי האיפגאו והלכנו לישון.
כפי שאנו יודעים, האקלים הטרופי טומן בחובו הפתעות לא נעימות וכל היום למחרת היה גשום. רמון החייכן חלף על פנינו בבוקר וסיפר לנו שהוא מתכנן היום להכין יין אורז לחתונה של חברים והציע לנו להצטרף אליו. חשבנו לתומנו שיום מנוחה אל מול הטראסות והיכרות עם תעשיית האלכוהול המקומית יהיה מרענן.
מהר מאוד מצאנו את עצמנו מועבדים בפרך על ידי מי שאמור לדאוג לכל צורכינו. התחלנו בלהפריד את גרגרי האורז מהגבעולים ("יתיר, אתה לא עושה טוב! תסתכל על איה, רואים שהיא באה מכפר!". הערת המחבר: בסוף היתה ליתיר תפוקה יותר גדולה)
לאחר מכן- כתישת האורז על מנת להפריד את הגרעינים מהקליפה.
בואו נעצור כאן לרגע.
כפי שציינו, רמון מאוד גאה בתרבות שלו ושוב לו להציג אותה לעולם. על כן, הוא מחזיק בביתו תלבושות מסורתיות של האיפגאו. בהתלהבות הוא ניסה לשכנע את יתיר שיהלום אותו מאוד להכין יין בעודו לובש את הבגדים המתאימים. איה מצידה, אמרה לרמון שאם הוא מצליח לשכנע את יתיר, אז היא מוכנה לשלם סכום נדיב של 200 פסו (20 ש"ח!).
יתיר החליט משום מה שהוא רוצה שאיה תפסיד בהתערבות (שכח לרגע שאנחנו חולקים בחשבון) ונעלם. כעבור 5 דקות חזר גאה, כאשר לגופו אריג בד המכסה בצורה מאוד לא צנועה חלק קטן מישבנו. מאחוריו הגיח רמון עם חיוך מסופק וגאה לא פחות.
התחלנו במלאכת הכתישה, אשר התבצעה בתוך מכתש אבן עם מוט עץ גדול וכבד. רמון החל לכתוש את האורז בקלילות.
נלהבים, ניגשנו להצטרף עליו, אך ברגע שהרמנו את המוט, קרה דבר מדהים: בין רגע הוא נהיה ממש כבד והקלילות בה כתש רמון התחלפה בהתנשפויות והזיעה שלנו. רמון ממש לא היה מרוצה מהעבודה שלנו (הערת המחבר: של איה). איה פוטרה כעבור דקות בודדות, ואילו ית יר המשיך במלאה, אך לא ניתן היה לראות על רמון מבט שבע רצון.
כאשר קלינו את הגרעינים כבר איבדנו את אמונו, ומקרוב מאוד הוא השגיע עלינו בשבע עינים.
בעת מלאכת ערבוב השמרים, לא הורשנו לגעת באורז. אמונת בני השבע הוא שזהו הזמן הקריטי ביותר ובמהלך הערבוב, למנוע מזל רע, אסור לבלוע רוק (על כן כל כמה דקות רמון דפק מוחטה בצד) ועד למחרת בבוקר אסור לשטוף ידיים או לאכול משהו חם.
סגרנו את האורז בתוך סל מרופד בעלי בננה, וכעת נותר רק לחכות.
כנראה שאת היין כבר לא נטעם, ויש להניח שלא נקבל עליו את הקרדיט...
שיהיה להם לבריאות ומזל טוב.
למחרת היה יום יפה. ערכנו טיול יפה ומתיש של הליכה למפל שבקצה הכפר, בינות לטרסות אורז מלאות מים ושופעות במיוחד.
כנראה שבעוד כעשר שנים, יסללו כביש לתוך הכפר, והוא יאבד מקסמו.
ניתן לומר שזכינו...
IMG_6346.jpg
IMG_6580.jpg
IMG_6575.jpg
270_IMG_6563.jpg
IMG_6375.jpg
IMG_6410.jpg
270_IMG_6434.jpg
IMG_6494.jpg
IMG_6495.jpg
החידה השבועית לילד:
איך דוחסים 4 באק-פקרים לטרייסיקל?
large_IMG_6583.jpg

yatiraya פורסם על ידי 13:05 מאוחסן ב פיליפינים הערות (3)

הפיליפינים חלק א'

או: כן, זה באמת יפה כמו בתמונות, ואפילו יותר

sunny 30 °C
תצוגה מסביב לעולם yatiraya על מפת הטיול של.

בשעה טובה ומוצלחת נחתנו במנילה, בירת הפיליפינים. אין מה לומר, העיר לא מלהיבה. אולי הדבר המרגש ביותר שחווינו היה הגילוח/תספורת של יתיר. הוא מצא את עצמו מקבל תספורת/גילוח/מסאז' קרקפת וכתפיים/חפיפה עם תמרוקים שונים ואפילו גזירת שערות האף. השלב הבא- בארץ נשלח אותו לקוסמטיקאית לעשות פילינג.
ביום המחרת עלינו על טיסה זולה לעיר פוארטו פרינצסה השוכנת באי המרוחק פלוואן. הגענו בשביל המערות התת-קרקעיות שרק לאחרונה נבחרו לאחת משבעת פלאי העולם החדשים (על אף שהדיח את ים המלח מהרשימה), אך נשארנו בגלל האוקינוס והחופים.
IMG_6101.jpg

לפני הרפתקאת המערות החלטנו לנוח באחד החופים. מנוחה אותה הרווחנו ביושר לאחר המסע והנסיעות האינסופיות בסין.
מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו לא טיפוסים של רביצה על החוף, אבל אל דאגה, עשינו גם את זה בדרך שלנו. מצאנו אתר קמפינג ברצועת חוף נידחת ליד עיירה הנקראת פורט בארטון. האתר מנוהל על ידי זוג קנדי-פיליפינית שרכשו את רצועת החוף לפני שנים. את הרזורט המפנק החליף אוהל (מפנק לא פחות), את אמבטיית הקצף החליפה מקלחת דלי עם מים ממעיין סמוך ואת ההפעלות בבריכה החליפו שנירקולים וחתירה בקיאקים לאיים ולכפרים בסביבה. אם היינו צריכים לעצב תפאורה של חוף אקזוטי, כך בדיוק הוא היה נראה. חול לבן, ים צלול בצבע טורקיז, כמה איים בודדים שמקיפים אותו ועצי קוקוס גבוהים.
מלבדנו ומלבד שני זוגות נוספים לא היתה נפש תייר על החוף.
לא נלאה אתכם בפרטי העבודה הקשה והמפרכת שנאלצנו לחוות יום ולילה במשך חמישה ימים. תוכלו להסתפק בתמונות.
IMG_6104__800x533_.jpg
IMG_6106__800x533_.jpg
270_IMG_6107__800x533_.jpg
270_IMG_6112__800x533_.jpg
IMG_6142__800x533_.jpg

לאחר שקצנו בבטלה (למרות שגם חתירה ושחייה הן פעילויות מתישות), עלינו על סירה ביחד עם משפחה אוסטרלית לכפר אל-נידו בצפון האי. שיט שהיה אמור להמשך 4 שעות נמשך 6.5 שעות, לאחר שנקלענו לתוך רוחות וים גועש. הגענו רטובים עד לשד עצמותנו ולאחר שספגנו את מנת הנתרן השבועית שלנו.
אל-נידו הוא כפר קטן ורועש, אשר מוקף בארכיפלג מרהיב המורכב מאיים בצורות שונות ומשונות ולגונות שופעות חיים.
לקחנו שנורקלים וסירה ויצאנו לחקור את הארכיפלג. ראינו דגים צבעוניים, כוכבי ים, סוסון ים, צבי ים (שמתם לב למוטיב החוזר: ים?) ולגונות צלולות.
IMG_6181__800x533_.jpg
IMG_6185__800x533_.jpg
IMG_6192__800x533_.jpg
IMG_6197__800x533_.jpg
270_IMG_6208__800x533_.jpg
IMG_6214__800x533_.jpg
IMG_6230__800x533_.jpg

מחר עוזבים את אל-נידו, אך המסע שלנו בפלוואן איננו נגמר, אחד משבעת פלאי עולם מחכה לנו (אל דאגה, ים המלח- אתה עדיין מספר אחת בשבילנו!).

yatiraya פורסם על ידי 19:33 מאוחסן ב פיליפינים הערות (3)

(18 מתוך 6 - 10 פוסטים) « עמוד 1 [2] 3 4 »